תכלס, היית בסצינת הספוקן וורד בארץ לפני כולנו. איך הכל התחיל?

תמיד עסקתי במילים ובמה, הספוקן וורד הראשון שעשיתי היה בגיל 11, עם גיל קופטש.

עשינו ספוקן על פרשת השבוע, לא ידעתי שזה זה, אבל זה מה שזה היה היה. כתבנו טקסט והופענו איתו בתכנית של אמנון לוי ביום שישי בערב. זה היה על פרשת וישלח. לא ידעתי מה זה ספוקן וורד אבל אני זוכר שם הרבה מאוד תשוקה לחיבור בין כוונה למילה ולרגע. לא  חשוב לי ההבדל בהגדרות, בין שיר, לספוקן, לדרשה, לסטנד אפ – זה חוזר לכוונה, רגע ומילה, זו המהות במשולש הזה.

אז מה אתה עושה כשאתה לא על במת הסלאם?

אני עוסק במוזיקה, בתיאטרון ומחול. יש לי מופע שנקרא "חיתוך דיבור" שעלה בפסטיבל עכו 2016. זה דואט שכולו מפגש והתגוששות בין מילה לגוף. בביקורות שנכתבו על זה חזר המנוח "ספוקן דאנס". לא קראנו לזה ככה, אבל כשהמבקרים כתבו את זה, זה הרגיש שוואלה, כן, יש ממצב שזה מה שקרה פה. אני מלמד ומתאמן שנים באמנות לחימה שנקראת "ווינג- צון", אמנות הלחימה היחידה בעולם שפותחה על ידי אישה והרבה מהידע הזה נכנס ליצירה.

מעבר לזה אני מנהל אמנותי של בית סיסטם אעלי, שזה מרכז תרבות לאמנים בתחומי ראפ, כתיבה יוצרת וספוקן וורד. אני ממייסדי להקת "סיסטם אעלי" וחבר בה, יש בלהקה 10 מוזיקאים, שיוצרים בחמש שפות האם שלהם. בית סיסטם אעלי הוא גם בית יצירתי ללהקה וגם לטיפוח של קהילת יוצרים מגוונת ורב לשונית ככל הניתן. האלבום השני שלי נמצא על האש עכשיו וזה תהליך מאוד משמעותי ואחר מאלה שהתנסתי בהם.

מאיזה יוצר, יוצרת או יצירה קיבלת השראה?

בשנתיים האחרונות שאבתי הרבה השראה מלוחם הMMA  (לחימה משולבת)  האירי קונור מקגרגור. אני מרגיש שהוא גם עוסק בחיבור בין גוף למלל אבל בהקשר של קרב.

יש סופר עברי בן זמננו בשם שמעון אדף, הספרים שלו ובאופן סצפיפי הספר "כפור".

נראה לי שהוא גדול הסופרים העבריים בדורו וגם מופת של שימוש במילה כחומר נפץ.

חומר נפץ משמש גם להרס אבל גם לבנייה, זה הסיפור של השפה, זה המאבק.

שמעון אדף מביא את העברית מכל הקצוות שלה בחיבור לאחיות שלה והאמהות שלה, טווח אינסופי של שימוש בעברית עם יידיש וערבית, בהקשר של "סיסטם אעלי" זו השיחה המשמעותית ביותר.

שפה היא לא ערימה של חוקים, אלא פצצה מתקתקת.

אם הייתי צריך לבחור אמני ספוקן וורד ששינו לי את החיים הייתי בוחר במאירה אשר ו-ויקטוריה חנה. את האלבום של מאירה אשר שמעתי פעם ראשונה בגיל 13 והוא התפוצץ לי בתוך המוח ובתוך הלב, בעיקר בשימוש בעברית. וויקטוריה חנה אותו דבר.

איזה יוצר, יוצרת או יצירה אתה לא אוהב?

יש שני דברים שמבחינתי קריטיים ביצירה, אחד זה מודעות עצמית, והשני הוא כוונה.

להתכוון באמת, לא "הפוך על הפוך", לא "חצי", להתכוון למה שיוצא לך מהפה, מהגוף, מכלי הנגינה, כשיש העדר של אחד או שני המרכיבים האלה זה יכול להיות הרסני ליצירה.

מודעות עצמית יכולה להיכנס תחת כוונה, אני חווה את זה הרבה עם הלהקה שלי, את החירות בינינו בתור יוצרים, אנחנו חיים בסביבה שהרבה פעמים היא מאוד אלימה וגזענית ובאיזשהו מובן אני חושב שבסופו של דבר אתה יכול לדבר רק על עצמך, רק על מה שאתה מכיר. זה קשור לקשר בין יצירה ופוליטיקה. תמיד שואלים אותנו אם היצירה שלנו היא פוליטית, ואני חושב שאין יצירה שהיא לא פוליטית. הצבע עור שלך היא פוליטי, השפה היא פוליטית והקהל בטח פוליטי.

ופה נכנס העניין של המודעות, כל שיר הוא שיר אהבה וכל שיר הוא שיר פוליטי ולהעמיד פנים שהוא לא, יהיה חסר מודעות עצמית וחסר כוונה.

איזה ספר נמצא ברגע זה ליד המיטה שלך?

הספר שאני קורא עכשיו הוא של שמעון אדף והוא נקרא "קום קרא", אבל הוא לא ליד המיטה.

ליד המיטה שלי יש את התנ"ך כרגע, כי עשיתי לימוד על פרשת "לך לך" אתמול.

החברותא העיקרית שלי ללימוד הן בנות הבית, סתיו ובינה, אבל אני תמיד שמח לחברותות חדשות.

מהי המילה האהובה עליך ולמה?

אני חושב שהמילה האהובה עלי היא בערבית, זו המילה הערבית למזגן: " מוכָיֶף".

באופן מילולי זה אומר "המכשיר שעושה כיף".

זה חיבור מושלם בין צורה, תוכן וכוונה.

איזו מילה מעצבנת אותך?

המילה האנגלית thorough. יש פה בעיה קשה של חוסר גרוב באיות ובהגייה. על גבול המחדל.

תן עצה למשורר מתחיל:

לא רק למתחיל, גם גם למשורר ותיק, ובעצם לכל יוצר:

"להתכוון באמת", אלה שתי המילים שהייתי אומר.

אני מציע את זה גם לעצמי קודם כל, וגם לכל יוצר או יוצרת. אני מזכיר את זה לעצמי כל הזמן ובוחן את עצמי לפי זה.

העבר את השרביט למרואיין הבא:

לוסי איוב. הייתה לנו שיחה  על שפות לאחרונה אחרי הופעה, זה היה מעורר השראה.

פנק אותנו בהייקו:

מפוח ריאות

איך אקורדיון נפתח

קרב מגע על גג

2.11.17

צילום: הדר בשרי.