מה את עושה כשאת לא על במת הסלאם?

אני עושה המון דברים – קודם כל אני חונכת ומורה בבית ספר דמוקרטי בתל אביב, עושה יוגה ועובדת על הופעה עם עידו רוט, חבר טוב שהוא מוזיקאי, על משהו שאני לא יודעת להגדיר אותו כרגע – שירים, עיבודים, מופע – לא ברור עדיין. הוא מלחין טקטסטים שאני כתבתי, זה נורא התחלתי אז אנחנו עוד לא יודעים מה יצא מזה בסוף. אני לומדת קורס חינוך למיניות בריאה מטעם ארגון "דלת פתוחה" שמתמחה בחינוך למיניות, ובמקביל לקורס מתבשלת מחשבה משותפת עם אלפי גלברד לגבי הופעה/הרצאה שתשלב ספוקן וורד עם חינוך למיניות עבור אנשי חינוך ומורים. גם זה מאוד בתחילת הדרך. בזמן שנשאר אחרי כל זה אני מטיילת עם גזר, וזהו בגדול.

מאיזה יוצר, יוצרת או יצירה קיבלת השראה?

אחרי הצבא טיילתי בדרום אמריקה, ונשארתי בבואנוס איירס שמונה חודשים. גרתי שם ורקדתי והסתובבתי, הייתי הולכת הרבה בימי ראשון לטייל בעיר, ויום אחד הגעתי לשכונה ששמה סן-תלמו. זאת שכונה עתיקה עם בתי קפה, היום היא די תיירותית, יש הופעות-רחוב וטנגו במסעדות… הכרתי שם להקה של טנגו עכשוי שנקראת פרננדז פיירו, הסתובבתי ככה סתם עם עצמי בשכונה וראיתי אותם, משהו כמו עשרה נגנים, יושבים ברחוב ומנגנים, עם כל הכלים שלהם כולל הפסנתר והקונטרה-בס. היה סביבם המון קהל, המוזיקה שלהם הייתה מאוד מאוד יפה וקניתי לי דיסק שלהם. אחרי שבועיים הגעתי לשם שוב, והם שוב היו שם. ואז הבנתי שהם ממש עושים את זה כל יום ראשון – מורידים את כל הלקה והכלים, ומנגנים טנגו ברחובות סן-תלמו. הסתבר שמדובר בלהקה ידועה בתחום, יש להם מעריצים ויש להם הופעות, הם לא היו בתחילת דרכם ולא חיפשו קהל, ומזה הסקתי שהאקט הזה חשוב להם, לנגן שם בשכונה הזו, ברחוב, להחזיר את הטנגו לאיפה שהוא שייך,  לא למכור כרטיסים או ליצור קהל. הם מוזיקאים וזה מה שהם עושים, גם אם זה אומר להוריד פסנתר לרחוב כל שבוע.

איזה יוצר, יוצרת או יצירה את לא אוהבת?

איזו התקלה! אלו תמיד היו השאלות?

לגמרי.

התעצבנתי הרבה פעמים במחול ובקולנוע. במחול בגלל שהרבה שנים רקדתי והיו שנים שראיתי מלא מחול, אז היה איזה שלב שעיצבן אותי שכולם עושים את אותו דבר, שכבר נהיה איזה דיבור של "מחול מודרני חייב להיות זה", או איזו ג'סטה שפתאום כולם מעתיקים מכולם, כמו רקדן אחד שבא ומזיז את הראש לרקדן אחר, יש שם איזה משהו שרק ניסה להיות אסתטי, או רק ניסה לדבר את השפה שאופנתי לדבר בה עכשיו, אבל לא היה נראה שיש שם חיפוש אישי, אותנטי.

ראיתי הופעה לפני שלוש שנים, רקדן ישב על הבמה ולא זז, הרבה מאוד זמן. הייתה מוזיקה מעצבנת, יותר רעש ממוזיקה, והוא לא זז איזה רבע שעה. ואז הוא רק הזיז את היד. ואחרי רבע שעה הוא הזיז גם את הרגל. וזה נמשך המון זמן והיה מתיש, חלק מהקהל קם והלך, ושאלתי את עצמי מה בעצם הולך פה? זה מחקר גופני? תחרות עם הקהל מי ישבר ראשון? זו התרסה? בכוונה? מה אתה רוצה? אתה רקדן, תרקוד!

אפשר להגיד שזה פרפורמנס ולסגור עניין, לא?

אפשר, זה עדיין מעצבן.

זה שיש הגדרה וזה נופל לז'אנר מסויים זה סבבה, אני חושבת שנחמד לאתגר את הקהל, זה חשוב לגרום לקהל לחשוב. אבל אם כל מה שיש ביצירה הזו זה האתגור לשם האתגור, ולא עשו שום דבר כדי להקל או לתקשר או לעשות אותנו חלק מהחוויה – שם מאבדים אותי. אין לי על מה להישען. אני חושבת שבאמנות חייבת להיות מידה של תקשורת או מסר או משהו לחשוב עליו, קצה חוט להיאחז בו, או לפחות מידה של אהבה לאדם.

איזה ספר קראת לאחרונה?

האמת שסיימתי לקרוא ספר ממש לפני כמה ימים והוא נהדר, הוא נקרא "די עם השקרים שלך" של פיליפ בסון, זה אוטוביוגרפי לכאורה אבל על משהו מאוד ספציפי באוטוביוגרפיה ולא כל סיפור חיו של הסופר. בסופו של דבר זה סיפור אהבה בין שני נערים בשנות השמונים בצרפת. אבל זה על הרבה יותר מזה מן הסתם. זה ממש ריגש אותי, הוא כותב באופן כל כך פשוט ונקי, אבל מצליח לעשות זום אין על האופן שבו אנשים תופסים סיטואציות בצורה כל כך מדויקת, שזה הדהים אותי. בלי אלפי תיאורים ודימויים, הוא עושה את זה בצורה מאוד נקייה וזה יצא מאוד חזק.

מהי המילה האהובה עליך ולמה?

אני אוהבת את המילה "להרפות", גם את המצלול שלה וגם את מה שקורה כשאומרים את המילה הזו. וגם, מתחבאת שם המילה "פות", ואז גם אנשים שלא אוהבים להגיד פות חייבים להגיד פות!

אני גם אוהבת את המילה "גזוזטרה", אבל אין לי הסבר.

איזו מילה מעצבנת אותך?

"הרפס". היא טומנת בחובה גועל ופחד מהלא נודע. זה גם מסמן משהו שאם הוא קרה לך נתקעת איתו לנצח.

גם הצליל שלה, הוא כמו איום שקט. וירוס שמסתובב בינינו ואין לדעת מאיזה כיוון הוא יגיע.

אני שונאת גם את המילה "כוסית", זה ביטוי אלים. אין בזה שום דבר מחמיא, גם לא איך שאומרים את זה. זו מילה חסומה.

עצה למשורר מתחיל:

תכתוב בלי לחשוב אם הקהל יאהב את זה או לא, תשתי משהו אלכוהולי לפני שאת עולה לבמה, תלבשו בגד שתשמחו שלבשתם אחר כך, כשתראו את עצמכם בתמונות. ותהנו. יצא לי מאוד שטחי… אפשר לתת גם עצה לאנשל"ט?

יאללה למה לא. מבצע שתי עצות במחיר אחד.

אל תיקח את עצמך יותר מדי ברצינות, זה לא באמת תפקיד, זה רגע אקראי בחייך. באת להנות ובמקרה קיבלת שלט, אל תעוף על עצמך.

מה את שותה, אה?

ג’ין  עם טוניק זה יקר.

בסוף תמצצי?

צילום: נילי קופלר

(25.4.18)