מה את עושה בלונדון?

הגעתי לכאן לעבוד על התזה שלי עם חוקרים שהם מושאי ההערצה שלי, אני חוקרת את ההתעצבות של מערכת החינוך בישראל, ואת השיח הציבורי שהוביל לחקיקת היסוד של מערכת החינוך.

אם לנסות להסביר את זה, יש את מה שרשום בפרוטוקולים, אבל אם קוראים עיתונים, השיח הציבורי חושף סיפור אחר, נארטיב שונה שמסביר את חקיקת היסוד של מערכת החינוך. איפה השיקולים לא היו חינוכיים גרידא, וכפועל יוצא איפה ומה ראוי לתקן בימינו.

אז עם מי את גרה שם בלונדון?

איכשהו הגעתי לבית של שתי היפיות בדימוס שסיימו את חייהן בלי הגברים שלהן. מהצד השני של ההיפיות, יש את זה שהן בריוטיות, זה יוצר איזון מיוחד בין התנשאות מנוכרת לבין פצפיזם סטלני. הבית מלא אנשים כל הזמן, בעיקר אמנים מזדקנים…

וואו. זה נשמע מרתק. ספרי לנו, מה את עושה כשאת לא על במת הסלאם, וכשאת לא במינגלינג עם אמנים בריטים מזדקנים?

אני מורה, ובאופן כללי מחנכת, יש לי עסק של סדנאות זה התחיל מסדנאות גרפיטי לנוער והתרחב לסדנאות כתיבה וספוקן וורד, ועכשיו בחצי שנה האחרונה לפני שנסעתי התחלתי להתעסק בהכשרת מורים, ולזה אני גם חוזרת. אני גם כותבת תכנים חינוכיים לעמותות ולמשרד החינוך.

מתי את חוזרת לארץ?

בינואר. אני פה כבר שלושה חודשים. קיבלתי את המימון למשך העבודה אז למרות שממש בא לי להישאר אני אסיים את מה שבא לי לעשות. גם בא לי לחזור. מתגעגעת מה.

מאיזה יוצר, יוצרת או יצירה קיבלת השראה?

אני אספר לך את סיפור ההשראה האחרון שלי. הגעתי לפה לא מזמן לאיזו כיכר שהיו בה מלא מלא ג'מייקנים. רחבה מרוצפת בין בניינים. דמייני שאת הולכת ברחוב ופתאום רגאיי ממש חזק, מלא נוער על סקייטבורדים, עננת וויד מעל כולם, ריח של קפה חזק וטוב, ואז התיישבתי שם והתחלתי לדבר עם מישהו, קראו לו אייזק, והוא עובד בשיפוצים בכביש, אבל בכל יום הוא מגיע לשם לעשות משהו חינוכי לילדים או לנערים. דברים צנועים, יושב ומשוחח איתם או מנגן איתם או משחק איתם כדורגל, נותן להם חוויה של מבוגר משמעותי, מיטיב, שנוכח איתם. מהרגע שפגשתי אותו הוא היה ממש פצצה של השראה, הוא פשוט מגיע לשם ומהווה והוא דמות טובה עבורם.

ממש התלהבתי ואמרתי לו שבא לי לבוא לשם לעשות להם סדנת גרפיטי! אני אוספת את כל הכסף הקטן שלי מאז שהגעתי לכאן, והחלטתי שעם זה אני אקנה חומרים לסדנה. הוא כל כך התלהב שהוא השיג אישור ותקציב מהעירייה, במקרה לגמרי הייתי עם ההורים שלי פה ופגשנו מדריכת סיורי גרפיטי שהתנדבה לעזור לי להדריך את כל הנערים, ואחד החברים של השותפות התנדב לצלם הכל ולערוך, וכל הניסים המופלאים האלה קרו ממש בשלושה ימים האחרונים. אני ממש מחכה ליום עצמו.

מאיזה יוצר, יוצרת או יצירה את לא אוהבת?

אני יכולה להגיד את הדבר הראשון שעלה לי לראש אבל זה קצת מרושע: סמדר שיר.

יאללה מכות! סתם, לא, תסבירי למה?

אין ילד רע, יש ילד שרע לו. אמא שלי ספרנית וכשהייתי ילדה לא יכולתי לקרוא ג'ינג'י או זבנג או סמדר שיר, הייתי צריכה לקרוא דבורה עומר או גרוסמן או משהו שנחשב בעיניה ספרות טובה. אז יכול להיות שהכעס שלי על סמדר שיר הוא בסך הכל ביטוי לדיכוי שעברתי.

איזה ספר קראת לאחרונה, עכשיו כשאמא כבר לא מציצה מעבר לכתפך?

כרגע אני קוראת ספר של דוד גרוסמן. את ידעת שלדויד גרוסמן יש ספר באנדלים שאין אותו בעברית?

לא.

קוראים לו Writing in the dark.

החלטתי לקרוא אותו כי אני מאוד אוהבת את גרוסמן והתלהבתי שיש משהו שאני לא מכירה, וככה לנצל את הנסיעות ברכבת התחתית, כי אין שם קליטה אז אי אפשר לעשות שום דבר אחר חוץ מלקרוא. אמא שלי בכל זאת הצליחה בחינוך…

אני ממש בהתחלה שלו וממש נהנית. בכללי, כל מה שאני לומדת פה הוא על ישראל אבל מאנשים זרים. למשל אני לוקחת קורס שנקרא "מלחמה ושלום בספרות הישראלית" אז אני פוגשת פה את כל הספרות מתורגמת וגם מנקודת מבט שהיא לא ישראלית.

זה עושה משהו לקשר שלי לעברית. גם עכשיו בשיחה איתך אני מרגישה שאני מגייסת את העברית. כשהיו לי פה אורחים מהארץ הייתי צריכה לגייס את האנגלית מחדש, השפות כאילו דוחקות אחת את השניה.

התרגום מייצר לי איזושהי גישה אחרת לעברית, לקרוא את ס. יזהר מתורגם פשוט היה מציף בגעגוע.

אז כמה פעמים ביום מצפים ממך להביע דעה על הסכסוך הישראלי-פלסטיני?

נתחיל מזה שבאמת ממש מתיש שלכולם יש דעה על ישראל.

תמיד חשבתי שאנחנו סלף סנטרד, אבל לא. לא לכולם יש נגיד דעה על המצב בסוריה, אבל לכולם יש דעה על ישראל. השם שלי ממש ישראלי, אז ממש מהר אני זוכה לשמוע את הדעה של הבנאדם שמולי.

ויותר מאשר שמאל או ימין זה נורא שחור או לבן, חסר להם המון מידע לפי מה שראיתי. הם צורכים רק את מה שבחדשות שלהם. קשה למצוא אנשים שיגידו "גם ליהודים יש זכויות קיום על האדמה הזאת, אבל יש בעיה מוסרית בהתנחלויות". נורא קשה לדבר על זה עם אדם שלא תופס את כל המורכבות.

בדיוק לפני שבוע היה פה את יום הזיכרון וזה היה מרתק לראות. בריטניה יצאה הכי נקייה מכל הקולוניאליזם, הם לא נושאים אות קלון. הם מצליחים לייצר תחושה של גבורה וכבוד בלי להאדיר את המלחמה יתר על המידה – היה טקס יום זיכרון צבעוני עם מחיאות כפיים. לא היו תמונות מזעזעות של אנשים מתים. די מעורר קנאה.

מהי המילה האהובה עליך ולמה?

נחמה. זאת המילה האהובה עליי הרגע. היא עוטפת, הצליל שלה מבטא את מה שהיא.

היא פשוט עושה נעים.

איזו מילה מעצבנת אותך?

מינוס. אי אפשר להגיד את זה בלי לעקל את השפתיים למטה. פשוט מרגיש מבאס.

עצה למשורר מתחיל:

עצה שאני עוד לומדת איך ליישם, אבל בהחלט מאמינה בה בלב שלם: האישי והקונקרטי ביותר, הוא-הוא האנושי והאונברסלי ביותר.

העברי את השרביט למרואיין הבא:

טינג פנג

פנקי אותנו בהייקו:

נילי יקרה

איזו חברה איזו

מראיינת

הראיון התקיים בתאריך 21.11.17. פורסם בתאריך 24.1.18.

צילום: טל בר אור