מה אתה עושה כשאתה לא על במת הסלאם?

זה באמת לא משאיר הרבה זמן… אבל אני מורה לתנ"ך ותיאטרון. אני מלמד בתיכון ומנחה סטודנטיות בסמינר הקיבוצים. הוראה זה הדבר הכי מצחיק שיכול לקרות לבן אדם, זה גם ממכר. זו טרגדיה כזו שאתה לא יכול להיגמל ממנה. כל יום הוא על המתח הזה שבין הטרגי לקומי. אין אף יום של שגרה, אפילו בבתי הספר השגרתיים ביותר. בבתי הספר המקיפים אתה בהצפה של פרצופים ושל אמוציות בכל רגע.

שומעים הרבה על הצד הטרגי של ההוראה, ספר על הצד המצחיק. מה כל כך קומי שם?

אתה פוגש אנשים שהם עדיין בשלב המוטציה, הם אפילו לא מסתירים את זה שחלק מהדברים עוד לא מחוברים אצלם. אתה רואה ילד בכיתה י"א ואפילו הדרך שהוא הולך עוד לא מתאימה לו, טון הדיבור… הם אימפולסיביים,  טמבלים בכל כך הרבה דברים, וסופר יצירתיים וחדים בדברים אחרים. שום דבר עוד לא אפוי ולא מעודן, זה מגניב. אנחנו כמבוגרים למדנו לווסת את עצמנו, שזה מצוין רוב הזמן, אבל זה גם המתכון לשיעמום והם לא שם.

מאיזה יוצר, יוצרת או יצירה קיבלת השראה?

יש לי הרבה השראות בחיים, הראשונה היא סבתא שלי, שהיא גורו של חינוך רדיקלי. היא עצמה סיימה ארבע כיתות, על גבול האנלפבתית, אבל בלי לדעת, ברוסיה, היא גידלה אותי על תפיסות דמוקרטיות מרחיקות לכת. לדוגמא, נגיד אתם בארץ, לקחתם את זכויות הילד והילדות בצורה רצינית מדי. ברוסיה אתה נולד, ומיד אתה מבוגר קטן וכך שופטים אותך. אתה לא אמור לעשות דברים ללא תכלית. סבתא שלי הייתה ממש בעד לעשות דברים ללא תכלית.

ברוסיה לכל דבר יש תכלית, ואתה לא קונה דברים חדשים, אלא משיג אותם, ואז זה אמור לשרת אותך שלושים שנה. להורים שלי יש מגבות שהם עדיין לא יכולים לזרוק.

בכל מקרה, אני הייתי בשלב הנגרי של ההתפתחות המקצועית שלי, וסבתא נתנה לי לדפוק מסמרים לתוך שרפרף, ואז להוציא אותם, ולדפוק שוב. זו ממש חוויה מעצבת של הילדות שלי שנתנו לי את החופש הזה, שעשיתי משהו ללא תכלית. זו השראה גם לחינוך וגם ליצירה.

גם המשוררת הירושלמית רבקה מרים היא מקור השראה, השירה שלה סופר מלודית ועדינה, וגם היא פשוט גוש של תלתלי שיבה שמתהלך בירושלים ונראה חצי מהזמן שהיא הלכה לאיבוד, אבל ברגע שמחליפים איתה כמה מילים מבינים שהיא סוג של נביאה, מגושמת ומפוזרת. והשילוב של משהו שמיימי אבל גם חמוד ברמות פשוט מדהים. זה גם עובר לשירים שלה.

אז בגדול, סבתות עושות לך את זה. אין בעיה. איזה יצירות אתה לא אוהב?

אני לא אוהב יצירות עצלניות. שאין ליוצר סבלנות לצקת תוכן וגם לא צורה, והוא פשוט עוטף את זה בפסאודו אינטלקטואליות ומקיא את זה, זה נורא מעצבן. כשיצירה צריכה תיווך על תיווך על תיווך, וכל זה בשביל משהו שלא שווה את זה.

אני גם מאוד לא אוהב גם תיאטרון ישראלי רפרטוארי, כי הם מתחנפים. זה הצד השני של המטבע הזה. מתחנפים לקהל עד בלי די, זה עצוב. בעיניי תיאטרון היא האמנות הטוטאלית והמעניינת ביותר.

לראות סרט רע זה לא נורא, אבל לראות הצגה גרועה, בעיקר עם אנשים מוכשרים, זה ממש מכאיב מאוד.

איזה ספר קראת לאחרונה?

שהוא לא ספר עיון על חינוך?

כן. אלא אם כן בא לך לספר על ספרי העיון האלה.

קראתי את "סופה של אליס" של גלית דהן קרליבך, שהיא אחת הדוגמאות להיפך מכל מה שאני לא אוהב. היא חרוצה ושנונה ואוהבת ספר, ויש לה עלילה ויש גוף ודמויות ובשר, ואין מניפולציה ואין רצון לברוח לעאלק שיח פוליטי, אפילו שזה לכאורה מתבקש. היא כתבה ספר מדהים על עיירת פיתוח שאשכרה קורים בה דברים מגניבים, שלא קשורים לעובדה שהם מרוקאים.

הגיבורים שלה הם מזרחים במהות, אבל זה לא אומר עליהם שום דבר. הם כולם אנטי תזה לקלישאות.

ואת זה אומר הרוסי, שחוזר עכשיו מאירוע של טוסובקה, שם הוא חגג את זהותו הפרטיקולרית.

מגניב, איך היה בטוסובקה?

זה כל פעם נראה לנו מוזר שאנשים ירצו לשמוע אותנו, ויש הנאה מאוד גדולה מלשמוע אחד את השני. יש משהו שמדבק בקהל, היום היו סבתות תל אביביות בורגניות וכמעט קריקטוריות שפיזזו לצלילי ראפ, וצחקו במקומות הנכונים בסיפורים שחשבנו שהם לגמרי שלנו, זה מאוד כיף לספר את הסיפור שלך, לשחק איתו.

מהי המילה האהובה עליך, ולמה?

פזומט.

באמת צריך להסביר למה?!

כששומעים אותך אומר את זה אז זה לגמרי ברור, אבל לטובת הקוראים…

כי זה נשמע כמו הקללה הכי עסיסית שיכולה להיות. פשוט צריך להגיד אותה במבטא הנכון.

איזו מילה מעצבנת אותך?

קוגניטיבי. היה בחור ששירת איתי בצבא, שלקח שלא בטובתו איזה קורס מבוא לפסיכולוגיה באוניברסיטה הפתוחה. הוא חשב שזה יעזור לו לתפוס בנות. והוא היה זורק את המילה הזו בחוסר מודעות מוחלט, נגיד קם בבוקר ואומר "בא לי עכשיו קפה קוגניטיבי" או "זה הולך להיות יום ממש קוגניטיבי". וזהו, הוא שרף לי את המילה. אני לא יכול לשמוע את המילה הזאת יותר.

עצה לאנשל"ט מתחיל:

הרם אותו למעלה, זקור, זקוף, מעל ראשך.

כי אין דבר יותר מרטיט

מאשר למחוק ולכתוב על לוח לבך.

העבר את השרביט למרואיין הבא:

חן עמרם, בקטע של אחוות מורים לתנ"ך.

פנק אותנו בהייקו:

מועד על תלולית האבטיח על שפתך העליונה

לתוך חרוז שנאפה בווג ארוך

לא הבנתי איך זה מסתדר עם ההייקו. זה אמור להיות שלוש שורות במבנה של חמש הברות / שבע הברות / חמש הברות.

ילדה שלי היא

נושמת על החלון

מאחוריו

דבורה גוססת.

תודה. אתה נון-קונפורמיסט בנשמתך.

28.11.17