מה אתה עושה כשאתה לא על במת הסלאם?

בימים אלה אני תסריטאי, אני כותב סדרת ילדים, בדיוק ביימתי מחזמר שעלה עכשיו בתיאטרון האינקובטור, קוראים לו "גידי – מחזמר בהקיץ", זו הצגה שלמה ומשוגעת שמתרחשת בתוך ראש של מישהו במהלך חמש דקות בבוקר. זה על אהבה ועל חיים ועל מוות, הנושאים הרגילים. ויש מוזיקה חיה.

אני גם עוסק במוזיקה, יש לי להקה שקוראים לה dirty fly, אני הסולן.

מגניב! מאיזה יוצר, יוצרת או יצירה קיבלת השראה?

לאונרד כהן, בכל מה שנוגע למערכת היחסים שלו עם האמנות שלו – אני מרגיש שיש לו איזשהי תחושת שליחות ושהוא חייב לעשות את מה שהוא עושה, אבל הוא גם עושה את זה בענווה רבה והרבה צניעות. מצד אחד ברור לגמרי שזה כל עולמו, ומצד שני לפעמים מרגיש שהוא לא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות.

קצת כמו משה, שפאקינג אלוהים אמר לו "לך תוציא את עם ישראל ממצרים" והוא אמר "אני? לא… אני לא מתאים…" וזה כשאלוהים בכבודו ובעצמו אומר לך "אתה האיש".

בתחום הווקאליסטים והמגישים – כריס קורנל עליו השלום, שאנן סטריט הוא מקור השראה לאיך להיות יוצר וירושלמי, ואין על אלתרמן בעולם כולו.

טוב, אבל תבחר אחד.

אז ההשראה הכי גדולה שלי, אבל באמת באמת, היה המורה שלי למוזיקה בקנדה, קינגסלי אטיין, קלידן וזמר שהופיע עם נינה סימון ואטה ג׳יימס ופעם במקרה הכרתי אותו בפאב. עברתי איתו חצי שנה שבתחילתה חשבתי שלא אעסוק באמנות, ובסופה היה לי ברור שזה מה שאני הולך לעשות. הוא גם הזמר הכי טוב ששמעתי בחיים, כולל כולם.

יפה, אז אתה אוהב מלא אנשים. מה לגבי אמנים שאתה לא אוהב?

אני לא אוהב אמנות נקייה, שמנסה להיות אסתטית נורא ויפה נורא, אני לא אוהב במוזיקה שהכל יפה ומושלם ומתוזמן, אלא שיש קצת חיספוס או חוסר שלמות. זה מזכיר שאנשים עשו את זה, ומראה מי הבן אדם שמאחוריה. יצירה שמנסה להיות נורא נקייה אני לא יכול לשמוע יותר מכמה שניות.

במוזיקה, בכתיבה, בציור, בתיאטרון, בהכל – השאיפה לאידיאל יופי מושלם, לאסטטיקה – זה מסרס, זה לא העניין, העניין הוא האישי, המקורי, לא היפה.

לפני כמה זמן העברתי סדנה לבני נוער, נתתי להם תרגיל כתיבה ושאלתי: "למי יצא גרוע?"

כמה מהם הרימו יד. ביקשתי מאחת הבנות שהרימו יד את הדף שלה, קרעתי אותו וזרקתי לפח.

שאלתי שוב: "למי עוד יצא גרוע?" ואף אחד לא הרים את היד.

שאלתי את מי שקודם הרימו יד למה הם לא מרימים יד, ואחד התלמידים ענה: "יצא לי חרא, אבל זה החרא שלי".

אז זה מה שחשוב, שזה החרא שלי. "יצא לי חרא" זה לא מדד.

איזה ספר קראת לאחרונה?

היה לי קשה לקרוא לאחרונה, אבל יש את "זה מה שאני זוכר" של אילן בכר. זה ספר על הלם קרב ממלחמת יום כיפור שכתב עיתונאי, קראתי אותו כחלק מתחקיר לסרט שאני משתתף בכתיבתו ועוסק בהלם קרב. הוא כתוב היטב, ספר מאוד מעניין.

מהי המילה האהובה עליך ולמה?

אמבקבקה (embekebke) – זה אומר 'אטריות' בלובית.

יש לה קצב פנימי מגניב. הרבה יותר איכפת לי מהצורה של המילים מאשר מהתוכן שלהם, לכן אני אוהב את המילה הזאת.

אבל הכי מצחיק זה להגיד כרובית.

איזו מילה מעצבנת אותך?

אוף.

"אוף"? זאת המילה שמעצבנת אותך?

כן.

למה?

כי ככה, סתמו!

תן עצה למשורר מתחיל:

לא משנה כמה תתאמץ – תמיד יהיה מישהו שיחשוב שזה חרא, אז פשוט תשחרר.

אל תנסו לכתוב מושלם כי תמיד אולי יהיה מישהו שיגיד שזה חרא. אולי גם יגידו מדהים.

מרגע שיצרנו זה כבר לא שלנו. שחררו.

(אבל! כן תעבדו קשה ותשאפו להשתפר, פשוט לא להיות מושלמים)

העבר את השרביט למרואיין הבא:

אלכס רויטמן.

פנק אותנו בהייקו:

שונא שאלות

לא יודע לענות

הכל פה חרטוט.

21.11.17

צילום: אביעד פוקס.